<h1>ספר הנייר הלכ' איסור המאכל</h1>
<h2>דף לא.</h2>
[הגהה. תשובה שאלה לרשב"א. בשר שנמצא ביד גוי וכתוב עליו חותם או כשר ואין ידוע מי הכותב, מהוא, מי אמרינן כי אמ' ר' יוחנן בכל משתמר, בחותם אחד לא אמר' אלא במפקיד לבד, או דילמא משתמר סתמא קאמ' ואפי' דלא מפקיד, ואת"ל לאו דוקא במפקיד, גבינה שנמצאת ביד גוי והיא חתומה בדפוסי חותם או כשר מי סמכי' עלה או לא דחיישינן דילמא נפיל דפוס מיד ישראל ומצאו גוי וחתמו. תשובה. הבשר שחתו' עליו כשר או כיוצא בו שורת הדין סומכין עליו דחותם זה מידע ידיע שהוא של ישראל וסומכי' עליו, וכדאמרינן בירך חתומה דישראל מידע ידע, כלומר שמא יבא הישראל לקנות מגוי ויסמוך על סימן זה ולא ברשיעי עסקינן שיסמכו על מה שאין לסמוך בו מן הדין, ותקנתא לרשיעי לא עבדינן. אבל בדפוסי הגבינות יש לאסור ואין שומעין למי שמתיר ואפי' לסמוך על קצת בני אדם שעושים אותם והם ישראלים אנו חוככים לפי שאין נזהרים בהם כהוגן, והרבה שאכילת גבינת הגוים קילא בעיניהם ושומרים, כ"ש שלא נסמוך בהם על החותמות הנמצאים ביד גוי. וכמה פעמים גונבים הדפוסות מתחת מראשות הישראלים הישינים בבתיהם וכמה מהם נאבדים ואנו מוצאים הנה הרבה פעמים, ולכן שומר נפשו ירחק מהם. ואשר אמרת על שני אותיות שהם כשני חותמות, ואמרת שהדפוסי' אעפ"י שיש בהם אפי' כמה אותיו' אינן בעינך אלא כחותם אחד, יפה אמרת שכן האמת כיון שקובעים אותו כאן בפעם אחת ושתי אותיות מקובלי' אנו משם רבותי' בעלי התוספות שהם כשני חותמות ועליהם אנו סומכין הלכה למעשה וכו'].
<h2>דף לה.</h2>
ועל החליבה השיב רבי' יצחק בר' אברהם. מעשה אירע בישראל שהלך לכפר לעשות גבינות ולראות חליב' ולא היה ממש בתחילה החליבה, גם לא ראה אחת מהחולבות אשר כדה בידה רק חבירתה שחלבה קצת טרם בואו, ובאחרת לא הרגיש עד שיצאו מן הדיר. ושאלו לרבי' אם הגבינות מותרות, ומי חיישינן שמא חלב טמא היה בקדירה או לא. והתיר ר' דהא חלב טמא אינו עומד. וכן פר"ת פרק אין מעמידין דווקא חלב שחלבו גוי והיהודי בא לקנות החלב בלא העמדה אז אסור שמא עירב בו חלב טמא כדי להרבות מקחו, אבל הכא שישראל עושה הגבינות בבית ליכא למיחש לחלב טמא. ואם תתמה א"כ נתיר אפי' לא ראה החליבה כלל מאחר שרוצה לקנות הגבינים, מצינו למימר אין הכי נמי, גם טעמא דניקור וגילוי והחלקה שומן חזיר לא שייכי הכא, מיהו לכתחילה חס ושלום שאין להקל כי כבר פשט בכל ישראל לראות החליבה. והיכא מיהא שראה עיקר החליבה או מקצתה אית לן למימר שהגוי מירתת לערב בו חלב טמא דירוק עם החלב טהור דחיור ומינכר טובא. וסיפר לנו ר', פעם אחת א' גוי לישראל בא וקח לך מאתים גבינים מחוב שיש לך אצלי והרי החלב נחלב כבר והלך היהודי ועשאם, והתירם ר"ת מטעם דפי', אמנם אין להקל עתה אם לא בהפסד מרובה ביותר. ואמר לנו ר' כי פעם אחת היו לרבי' שמואל רחילות בבית הגוים בעירו ולא היו נזהרים בני ביתו ללכת בתחילת החליבה רק באמצע בסוף, והקפיד רבי' יעקב על אחיו דודאי מאחר שהבהמות גם החלב של ישראל יש לחוש שמא יקח מן הטהור ויתן מן הטמא תחתיו, ואין להתיר מטעם יוצא ונכנס דמירתת הגוי, הואיל והגוי מכיר שלא היו רגילין לבא בתחילת החליבה, ורשב"ם השיב כי מאחר שאין בהמות טמאות בכל העדר שאין לחוש. כלתה התשובה. ויש מגדולי צרפת מצריכים להיות קרוב מתחילת החליבה גם בתחילה להחמיר.
הגהה. גם נראה דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמ' דאסורים משום ניקור, שמא ניקר בו הנחש ואסור משום גילוי, ופסק ר"ת דהלכה כמותו לגבי ר' יוחנן, וכן פסק ר"ח ורבי' יוסף טוב עלם, וטעמא אחרינא דרב חסדא ור' נחמן בר יצחק ליתנהו. וא"כ עכשיו שאין אנו נזהרין מגילוי והיו מותרים, אך או' ריב"א כי יש לאסור אף שאין אנו נזהרין מגילוי לפי שאינם מצויים בינינו, מ"מ איכא למיגזר אטו אתרא דמצויין, ולא דמי למים דלא גזרינן משום דכולי עלמא ידעי דעיקר טעם דאיסור אינו רק משום גילוי, ובמקום שאינו מצוי לא יאסר, אבל גבי גבינה יש טעמים אחרים משום קיבת נבילה ואי שרינן במקום שמעמידין יבא להתיר אף בקיבת נבלה. לשון התו' מע"ז כתב הר"ר ברוך חיים ז"ל.
נשאל לרבי' יצחק בר' אברהם, על גבינות שנעשו בבית הגוי חתומים בדפוס של עץ, והניחום שם להתייבש, ושכח היהודי הדפוס בבית הגוי. ושאלו את פיו אם יש לחוש שמא החליף הגוי את שעשה היהודי או לא. והשיב כי מאחר שאיסור גבינות הגוים אינה אלא גזירה דרבנן בתראי, התורה חסה על ממונם של ישראל והגוי ירא לזייף פן ירגיש הישראל בטביעות עין הפיכת הדפוס, עד כאן לשון השר. הגהה. ואין עיקר הטעם רק משום גילוי ואין חוששין עכשיו לגילוי. ר"ם.
ודפוסות של גוים פיישיל"ש בל', מותר לעשות בהן לישראל גבינים ולמלחם היטב בדפוסי' ואין צריך להגעילם, דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל, שאין מליחה בעץ ולא נעשה הכלי עץ רותח על ידי המליחה, ואין כח במלח להפליט מה שבלע הכלי עץ או אבן ומתכת וחרס. ר"ם.
ועל החמאה השיב רבי' יעקב כי נראה לו היתר גמור דספק הוא אם עירבו בה דבר טמא, וספיקא דרבנן לקולא, ובמקומינו אין מערבין בה דבר טמא וכולנו אוכלים ממנו ומי שדעתו יפה מטגן בה ביצים, וכמה גדולים אוכלים אותו ממנו.
<h2>דף לה:</h2>
ובע"ה נפרש דיני גבינות הגוים. חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהור, ואם נתערב חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמוד אותו יעמוד הטהור וחלב הטמאה יצא עם מי החלב, הנקרא מייג"א בל', ואם כן מן הדין כל חלב הנמצא ביד גוי יהיה אסור וגבינות הגוים יהיו מותרות והנעשות מפרח קארדי"ן לפי שהטמא אין בו בהעמדה להתגבן. אבל בימי חכמי התלמוד גזרו על הגבינים על גוים ונגזר במניין ואין להקל, ואף אם החלב טמא אינו נקפה, מ"מ עומד בין הבקעים ואפי' נתייבש אסור דלא חילקו. והאוכלן פורץ גדר בישראל.
<h2>דף לח:</h2>
הגהה. פסק מהכשר תנור. לשון השר. ומה שנהגו להשליך עץ בתנור כדי להתירו מבישולי גוים ס"ל כבני בבל דאמר' אותו פת שאפה גוי אסור אם לא שישליך עץ אחד כל דהו בתנור וס"ל כוותייהו. ומעשה באשה אחת ששכחה להכשיר התנור, ואסרו רבי' יהודה מפרי"ש וציווה ליתנו לשפחות גויות ובחתיכות, אבל למוכרו לגוים אסור שמא יחזור וימכרנו לישראל, אך בחתיכות נראה דשרי דאין דרך ישראל לקנות פת בחתיכה מגוי. וטעם הכשר התנור דלא הוי תחילתו וגמרו ביד גוי רק כשהתחיל ישראל הוי גמרו ביד ישראל, ושיעור הכשר התנור כמה ישהה עד שיקרמו פני הפת בתנור ומשם ואילך אסור. וניל"ש נראה לאסור משום שלקות, אמנם שמעתי כי רבי' יחיאל מפרי"ש התירם כיון דדרך אפייה הם, ועוד דאמ' התם דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך המוציא, אלמא פת נינהו ותורת לחם עלייהו, וא"כ הן מותרות למי שאינו נזהר מפת של גוים. כך כתב הר"ר ברוך חיים ז"ל.
הגהה. כתוב בה"ג ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל שפיר דמי, שגר ישראל ואפה גוי שפיר דמי. שגר גוי ואפה גוי ואחתי ישראל אחתויי שפיר דמי. לשון ה"ג.
